שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

זהו, עברנו את החלק המאתגר של השנה, ועכשיו אפשר לשבת לנוח, ולכתוב בבלוג. אני מדבר כמובן על האסיפה השנתית ומצעד הגאווה התל אביבי. זה שהאסיפה השנתית מאתגרת, זה ברור - היא דורשת לסכם את כל הדוחות הכספיים והמילוליים ולאשרם בועד, בוועדת הביקורת, אצל רואה החשבון וגם באסיפה עצמה. ואם זה לא מספיק, אז גם יש בחירות לועד ולוועדת הביקורת, שדורשות מאיתנו להתמודד עם מטלת גיוס חברות וחברי הנהלה חדשים לעמותה, כדי להחליף את אלו שהתעייפו קצת מהעשייה. וכל ההפקה הזו - היא במקביל לכל הפעילות השוטפת בארגון - כדורעף, טיולים, קורס אקטיוידאו, הפיצ' בחיפה, המצעד בראשון לציון ועוד. אני חושב שהבהרתי את הנקודה: האסיפה השנתית מתישה.

אז האסיפה דורשת אנרגיות מיוחדות, זה מובן; אבל למה אני טוען שגם המצעד מאתגר? הוא הרי היה אמור להיות חגיגה? קודם כל המצעד מאתגר כי הוא סוג-של שיתוף פעולה בין ארגונים שונים בקהילה, וזה כבר דורש להתאמץ כדי שהדיונים המשותפים לא ייצרו "גמל" במקום מצעד. ואתגר נוסף קיים בכך שהמצעד הוא מפגש עם רבות מחברי העמותה וידידותיה - וזה מפגש שאליו צריך להתכונן, לעשות שיעורי בית טוב. חשוב לנו תמיד לספר לכןם משהו חדש. השנה הפתענו אתכםן במצעד עם היומן הקהילתי, אשר עמלנו שבועות ארוכים כדי להדפיסו.

ליומן הקהילתי מטרה אחת: להפיץ את ההיסטוריה הקהילתית בצורה נוחה ונגישה לקוראים. בדרך לשם אנחנו מרוויחים פלטפורמה יפה לפרסום שישה צבעים ושאר ארגוני הקהילה, וכן מקום יפה לחשוף אמנות גאה ואת מדריך העסקים הגאים שלנו. ואם כל זה לא מספיק, אנחנו גם מצפים להשתמש ביומן ככלי לגיוס משאבים לעמותה. כלומר, במקום לחלק את היומן בחינם, אנחנו מבקשים מא-נשים שרוציםות את היומן, לתרום כמה שקלים - אנחנו ממליצים על 20 ש"ח לעותק. תתפלאו או לא, רוב הא-נשים יכוליםות לתרום יותר והםן עושותים זאת בכיף.

תמיד שואלים אותנו בהקשר הזה כמה זה עלה לנו להפיק את היומן. האמת היא שמאוד קשה לענות על שאלות כאלו באופן פשוט. היומן עלה בכמעט 4 חודשי עבודה מלאים, בין אם מדובר באוסקר אויריך חבר הועד ובאביב זומר שליווה אותו במשרדים, ובין אם מדובר בבן ציון סליוז שדאג לגרפיקה ולחשבונאות. וכמובן גם אני השקעתי המון זמן בקשר עם נותני החסויות ותכנות היומן. אה כן, ובעצם עוד המון זמן במהלך השנה לאסוף את כל האירועים ההיסטוריים כדי שיהיה מה להנגיש ביומן. ואחרי שמחשבים את כל הזמן שהושקע, צריך להוסיף אין ספור נסיעות בתוך גוש דן ובין משרדי העמותה לגוש דן, צריך להוסיף שעות על שעות של תשלומי זמן אויר, וצריך להוסיף גם את עלות הדפוס ובעיקר את עלות האשראי שהיינו צריכים כדי לשלם את כל זה. בקיצור, מגיעים כמעט למחיר של 100 ש"ח לעותק.

אז איך החלטנו על 20 ש"ח דווקא? כמו תמיד, תמחור מתחיל מהסוף, מהלקוחה. הוא רוצה לשלם 10 שקלים לכל היותר על יומן. אבל ברור שזה סכום שאפילו לא מספיק בשביל עלויות ההובלה של היומן מבית הדפוס אל הלקוח. אז ביקשנו עוד קצת, וככה יצא 20.

עוד משהו שמעניין לספר עליו הוא תהליך ההדפסה. במקור רצינו להדפיס בבית דפוס מהרשות הפלסטינית. דיברנו עם מספר בתי דפוס, אבל רק בית דפוס אחד היה רציני ונתן לנו הצעת מחיר. סמכנו עליו והמשכנו הלאה. ביום שני, 4 ימים לפני המצעד, הודיע לנו המדפיס שהוא לא יכול להדפיס את היומן כי במסגרת הגלריה ביומן, יש יצירות הכוללות עירום גברי מלא. בחוסר נחת הסכמנו לצנזורה, והגשנו לו מייד קובץ מצונזר, ללא עירום גברי מלא. זה לא עזר. כעבור יומיים, כלומר ממש יומיים לפני המצעד, ביום רביעי בבוקר, הוא הסביר לנו שאין לו אפשרות להדפיס את היומנים כי אחיו הוא מוסלמי והוא לא רוצה לריב איתו. כך יצא שבדקה ה99.999, יום לפני המצעד, מצאתי את עצמי משוטט ברחבי תל אביב בשעה 7:00 בבוקר, ומנסה לחפש בית דפוס שיסכים להדפיס את היומן.

אבל סוף טוב הכל טוב, מצאנו בית דפוס והצלחנו להדפיס את היומן, ואכן יש עדיין מספר יומנים למי שרוצה לרכוש. צרו איתנו קשר בטלפון של המשרד (מופיע בתחתית כל דף כאן באתר) ונראה איך אפשר להפגש ולהביא לכןם יומן אחד.

עוד נושא שמעסיק אותנו בימים האחרונים הוא ענייני כספים. כמו כל המגזר החברתי, אנו בקשיים משמעותיים לגייס כספים שיאפשרו פעילות מלאה של הארגון. רוב הכסף ששישה צבעים מגייסת נשען על תרומות של תורמים פרטיים, ולכן בין אירועי התרמה, אנו צריכים ללמוד להסתפק במה שיש. כבר לפני חצי שנה התחלנו לעבוד על תוכנית הבראה כלכלית לעמותה, וניסינו לדבוק בה. לא כל הרעיונות שהעלינו צלחו.

כתוצאה מהלחץ הכספי, החלטנו החודש בצער רב להפרד מאביב זומר. אביב עבד במשרד העמותה במשרה מלאה, ולא יכלנו להמשיך ולהעסיקו משום שלא היה ברשותינו מספיק כסף לכך. אנחנו עדיין לא יודעים איך נסתדר בלי עובד במשרדי העמותה - כי העומס כאן היה ונשאר היסטרי - הנהלת חשבונות, דיוור חודשי, קשר עם מתנדבים, גיוס עוד תרומות וכמובן, איך אפשר בלי, קשר עם מוסדות הממשלה.

כידוע עקב האכילס של העשייה החברתית היא הצורך המעיק להיות בקשר עם הממשל. בין אם מדובר בצורך להתרפס בפני הממשל המקומי עבור תמיכות בפעילות; בין אם מדובר בצורך להתמודד עם מדיניותם הדורסנית של פקידי האוצר כשאנו באים לבקש תמיכה ממשרדי הממשלה השונים; בין אם מדובר בקשר עם משרדי המס השונים; ולא פחות חשוב - אם מדובר ברגולטור המאיים - רשם העמותות - אשר ברצותו מאשר ניהול תקין וברצותו לא מאשר, ואז כמו במטה קסמים נסגרים כל ערוצי התקשורת עם הממשל, המקומי והארצי. בלי אישור ניהול תקין, כבר אולי עדיף ללכת לחופשה בסיני, באמת חבל על הזמן.

התקשורת עם גורמי הממשל היא בתקשורת קשה, שדורשת משאבים כמעט אין סופיים ביחס לתשומות שאנו מקבלים חזרה מהממסד. למשל, עיריית תל אביב דורשת מאיתנו להפיק ספר בן מעל 100 עמודים מדי שנה - לא, לא מדובר ביומן, מדובר במסמכי התמיכה - ותמורת ההשקעה המטורפת כדי להכין מסמך זה, שעומדת כמעט על חודש עבודה, אנו מקבלים תמיכה סמלית וצנועה של 5,000 ש"ח. בקיצור, עושק. את משרד החינוך והספורט לא ממש מעניין שאנו מפיקים את טורניר הכדורעף באהבה - הם פשוט איבדו את הטופס בקשה שלנו בשנה שעברה, וזה היה תירוץ מספיק טוב כדי למנוע מאיתנו תמיכה. וכו' וכו'.

אז למה בעצם אני מתלונן? כי הפעם אנו במערכה מול משרד התקשורת. חברת הכנסת אורית נוקד הביאה בשנת 2008 לשינוי חקיקה אשר מגדיר כי חברות הכבלים והלווין, ישלמו כ-0.5% מהתמלוגים שלהם לדעתי, לתוך קופה מיוחדת במשרד התקשורת, שתהווה קופה לתמיכה בשידורים קהילתיים. זה כסף שאמור להגיע אל הקבוצות של הטלויזיה הקהילתית, כמו הקבוצה שאנו מפעילים - "מה קורה?". בפועל, "התיישב" על הכסף הזה החשב של משרד התקשורת. הוא עכשיו צריך להפעיל עלינו את שוט המנהל התקין, כלומר, לוודא שאנחנו באמת קבוצה שעושה טלויזיה קהילתית ולא סתם נוסעים עם הכסף לטיול בחו"ל עם חברת ראשוןטורס. כעיקרון זה נשמע נחמד. אבל אז מגיעים נערי האוצר ומכתיבים שבעצם אסור לנו להשתמש בכסף הזה סתם, אלא רק לפי הכללים שלהם.

הכלל הראשון: אסור להשתמש בכסף אם אין לנו את אותה כמות של כסף מגורמים אחרים. למשל, בשנת 2010 קיבלנו ממשרד התקשורת 25 אלף ש"ח כתמיכה. אסור לנו לבזבז את הכסף הזה בלי שיש לנו עוד 25 אלף ש"ח שנגייס מגורמים אחרים. מזל! יש לנו מתנדבים שנוסעים לפגישות,והם תורמים את הנסיעות הללו - וזה יוצא בערך משהו כמו 80 אלף ש"ח בשנה.

אבל רגע, הנה מגיע הכלל השני. החזרי נסיעות זה לא כסף שנערי האוצר מכירים בו. אז מה נדרש? לרכוש ציוד ולשלם שכר לעובדים. אבל איך אפשר לרכוש ציוד ולשלם משכורות, כאשר האישור העקרוני על תשלום הכסף של התמיכה, מגיע רק בחודש אוקטובר? וכאשר האישור הסופי שאכן הכסף שלנו, מגיע רק לאחר שנה וחצי, אחרי שהגשנו להם את הדוחות הכספיים שלנו? אם להגיד את זה במילים אחרות, משרד התקשורת מצפה ש"נשרוף" 50,000 ש"ח מתוך קופה נעלמת, בין חודש ינואר לחודש דצמבר, ורק חצי שנה לאחר תום חודש דצמבר, הם יעבירו אלינו חצי מהסכום.. ולא פחות חשוב, הכלל השלישי אומר שאסור להעביר כספי תמיכה משנה א' לשנה ב'. באמת שאני לא מבין איך אמורים לנצל את הכספים הללו. ממש נחמד שיש תמיכה ממשלתית.

בקיצור, רוצה לסכם ולהגיד, גיוס כספים לעמותה זה אתגר קשה ולכן תמיד אנחנו שמחים שאת/ה לוקח/ת חלק ותורמ/ת כמה שקלים לקופה :-)

בברכת "לא תדעו חוסר" וכמובן חג גאווה שמח,
ברוך אורן - יו"ר העמותה