שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

הגיע הזמן להודות בעובדה הלא נעימה: הרצח בברנוער שיתק אותנו.
זו לא שאלה של האם שותקנו או לא. כקהילה - כולנו ספגנו מכה כואבת, שריתקה אותנו לרצפה.
ואני לא אומר שהזמן עצר. הרי היו פעילויות והיו מפגשים והיו הפגנות. עשינו קצת. אבל מבחינה עקרונית, אנחנו עם הראש ברצפה.

הכיוון הביקורתי הזה עלה בראשי אתמול, בדיון שכותרתו "קפיטליזם וכיבוש: דיון בהופעתו בתרגום לעברית של ספרה החדש של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם". הדיון היה מרתק, ובו הציג ד"ר אפריים דווידי, היסטוריון של מאבקים חברתיים ואקטיביסט ותיק, את הדרכים שבהם שירת הכיבוש של רצועת עזה והגדה המערבית את האינטרסים של שוק העבודה בישראל. בהמשך, מנתה ד"ר דלית באום, מרכזת פרויקט "מי מרוויח מהכיבוש" בקואליציית נשים לשלום, קצת מהישגי הפרויקט וכיווני פעולתו.

תוך כדי הדיונים, חזרו ועלו בראשי התחושות של מחנק, של כח חזק מאוד שמדכא אותי ואת חברותי וחברי לאקטיביזם. כח שמונע מאיתנו להפוך לחברה שפויה ואנושית. כח אלים.
כן, האסונות הללו, המלחמות הללו, וגם הרצח הזה - יש להם כח משתק.

עכשיו אני יכול לחזור קצת בזמן, ולשאול את עצמי מה היה כאן בחודש הזה, מאותו הרגע האומלל בו התקשרו לבשר לי על הרצח, ועד היום. איך בכל החודש וקצת הזה, אני מסתובב עם הראש מורכן, עם תחושה שאין לי זמן לשום דבר, ועם תחושה שכולנו רוצים לעשות כל כך הרבה למען הזולת והחברה, אבל פשוט עכשיו, עכשיו אין זמן לאף אחד כי כולם עסוקים ב.. בהישרדות (???)

החל בערב מוצ"ש בו התרחש הפיגוע, שבו חזרתי מאירוע אחר, מותש לגמרי, ומשום מה היה לי ברור שלא אצליח להגיע להפגנות בתל אביב, כי, מחר יש עבודה (בדיעבד אני חושב - למי איכפת בכלל מהעבודה? היה פיגוע..).
יום לאחר מכן, הלוויה של ניר הפכה פתאום לדבר הכי חשוב, כשגם אני הבנתי, או לפחות חשבתי, שניר וגם ליז, שניהם היו מאושרים יותר אם הייתי מנצל את אותו ערב לפעילות אקטיביסטית במקום לנחם את משפחתם.

יום לאחר מכן - יום שני בערב - הוזמנו כולנו לישיבת חרום לקראת העצרת במוצ"ש. כל זאת תוך קרבות עקובים מדם על העצרת המחתרתית ביום שלישי. כבר הוברר לכולם שבעצם יש צוות, יש ועדה חשובה יותר, שקובעת בשבילנו. כי הקהילה שלנו לא יכולה לקבל החלטות, אין לה סמכות. היא צריכה שיהיה "מסר מסודר וברור" כנגד "האלו שלא מבינים". ושבעצם העצרת היא הדבר הכי חשוב השבוע - כך טענו כולם וגם אני השתכנעתי.

אבל זה לא היה נכון. מה שהיה הכי חשוב לא היה העצרת, אלא לאן זורם ההון הפוליטי מהרצח ומהאירועים שאחריו.

באותו שבוע פנה אליי פעיל שאיני מכיר מפורום אדום ורוד, וביקש שאתמוך בעצומה בעד השתתפותו של עיסם מח'ול בנאומים בעצרת התמיכה בנפגעי הברנוער ומשפחותיהם במוצאי שבת. רק אז נפל האסימון: יש כאן קפיטליזציה חריפה של האסון הזה, יש כאן הון פוליטי ויש מי שגורף אותו. ושההלם שאני נמצא בו, יש לו משמעות פוליטית, משום שהוא מאפשר להון הפוליטי לזרום בצורה מאוד מכוונת. ושההתנקזות של ההון מכוונת בדיוק למקומות אליהם הוא לא צריך להגיע.

ההמשך של אותו חודש לווה ברגשות מעורבים. כעסתי על עצמי מחד, על שאיני מסוגל להתפנות רגשית ומבחינת משאבי זמן וכסף, כדי לקדם את האקטיביזם שלי. מצד שני, הרגשתי שמישהו שמט את השטיח מתחת לרגליי. הרגשתי פתאום לא רלוונטי. שכל הדברים שאני מעורב בהם, שחשובים לי - אינם בעצם חשובים.
וזה בדיוק מה שמציגה נעמי קליין: הם משתקים אותך עלי ידי כך שהאסון שלהם, הופך אותך ללא רלוונטי.

רק כח ההתמדה, והתחושה שאני חייב להיות נאמן למה שבוער בי, הם שהצליחו להשאיר אותי עם הראש מעל המים, והם שמביאים אותי עכשיו לתובנה חדשה; בדומה למה שאמרה אתמול דלית באום: יש את כל המערכות הדכאניות הללו, שיש להם כוחות חזקים מאוד, ואם הם נלחצים מהיכולת שלנו לייצר כח כנגדם באמצעות אקטיביזם, אין לנו אלא להשאר אופטימיים לגבי עוצמת ההשפעה של העשייה שלנו.

בברכת שנה טובה מלאה ברלוונטיות,
ברוך אורן