שישה צבעים בונים קהילה גאה בישראל

להדפיס כרטיסי ביקור,
לשלוח מייל תזכורת כל יומיים,
לפרסם תמונה ולתייג בה את כל האנשים,
לבקש ממתנדבים שיעשו את כל הנ"ל בשם הארגון,
לפרסם באנר באתרי היכרויות כגון אטרףדייטינג, לפרסם באנר באתרי חדשות כגון גוגיי,
להתקשר להזכיר מדי בוקר שצריך להצביע,
להדפיס סטיקרים עם הקישור להצבעה,
להתלונן בפני המתנדבים בעמותה ש""אין תקציב לפרויקט כי לא הצבעתם מספיק פעמים",
לפרסם פוסט בפורום המבקש מהחברים להמציא עוד סיבות למה צריך להצביע,
לפתוח דף מיוחד כדי לנדנד דרך הפייסבוק,
לפ...תוח אירוע מיוחד כדי לנדנד דרך הפייסבוק, לפתוח אירוע כזה מדי יום,
להזמין אנשים לאירוע רק כדי לשלוח לכל המוזמנים הודעה דרך הפייסבוק,
לפתוח אירוע שרק מי שיסכים לאשר אותו יקבל תזכורת יומית במייל,
לפתוח כתובת מקוצרת באתר העמותה,
לפרסם באנר ענקי באתר העמותה,
לפרסם כתבה מיוחדת על למה חשוב להצביע בראש האתר של העמותה,
לשלוח תזכורת להצבעה ב SMS
לפרסם תמרור "דיי לספאם" הקורא להצביע,
לשלוח תשובה למכתב "אנא הסירו אותי מרשימת התפוצה" עם בקשה להצביע בכל זאת,
וכמובן, לכתוב פוסט עם רשימת כל הדרכים להספים את דרכך אל הפרס של בנק לאומי, בניסיון לעורר עניין בהצבעה נוספת ( http://www.youtube.com/Leumi1Million?x=Pju5labbGw4 )

אני נפעם מהיצירתיות, וממתין ללמוד אילו עוד שיטות חדשות נמציא עד סוף התחרות...

נכון, שרפו לנו את יערות הכרמל ובדרך גם את התכנון לטיול בכרם מהר"ל (לא שבדקתי במפה האם זה בדיוק נשרף או רק בערך, אבל אני מניח שלא נשאר הרבה ביער בו תכננו לטייל).
אז רק כדי לעשות לנו טוב על הלב, הבוקר קיבלנו הודעה שבעצם עיריית תל אביב-יפו לא רוצה לתת לנו תמיכה (למרות שבמאי הם אמרו שהם כן רוצים.. בקיצור - עוד כאב ראש משפטי מולם).
ואם כל זה לא מספיק - אז במקביל התקיפו לנו ספאמרים את האתר! ועכשיו ניצלתי 4 שעות הנאה כדי למחוק את הנזקים שלהם.
רק כדי שפעם הבאה לא ארגיש אידיוט על זה שצריך להמציא את התורה מחדש, בדרופל 5 (עליו אנו רצים) אין באמת שימוש בauto-increment של mysql, ולכן צריך לפנות ישירות לטבלת sequences (ותודה לאוברקרט על ההשראה). אגב, בדרופל 6 וצפונה אפשר להסתפק בטיפול בmysql autoincrement, לפחות לפי הפוסטים באתר דרופל.אורג.
בקיצור, כך ננטרל הודעות החל מאינדקס 1629 וצפונה (עם VID 1852 וצפונה):

בשנה שעברה החלטנו לעשות את המעשה. הביקוש ליומנים הקהילתיים ירד מתחת לגבול הכדאי להדפסה בבית דפוס מסחרי (פחות מ-50 עותקים) ומצד שני, גילינו צורך הולך וגובר בהקמת "בית דפוס קטן" בעמותה, בעיקר לצרכי הדפסות קטנות. "בית הדפוס" הוא למעשה שלוש מכונות: מדפסת לייזר צבעונית, מכונת למינציה (ציפוי בניילון) ומכונת כריכה בספירלה. רכישת המכונות נתרמה בשלמות ע"י שניים מהתורמים הגדולים של העמותה, שהבינו שיש בציוד הזה בכדי לחסוך לעמותה משאבים מיותרים, כשאנו נדרשים להתרוצץ ברחבי הארץ עם הזמנות שעלות הפקתן קטנה ממחיר הדלק לאיסופן. בנוסף, הייתה אז הציפייה להשתלב במרכז הקהילתי, ואולי לסייע לעוד עמותות לחסוך משאבים. מלבד היומן, בית הדפוס הקטן שלנו עוסק בעיקר בהפקות מזעריות של הזמנות לאירועים (30-120 הזמנות לכל אירוע כזה).
כבר בעת רכישת המכונות, לפני מעל שנה, ידענו שאנו צריכים גם גיליוטינה. מעין מכשיר כזה שגוזרים איתו את הנייר באופן מדוייק. בהתחלה חשבנו שאפשר לוותר על זה, כי בעצם אפשר לחתוך עם סכין יפאנית וסרגל, בדיוק דיי גבוהה. בנוסף, העלות של גיליוטינה המסוגלת להתמודד עם גזירה של מעל 10 עמודים במכה אחת, היא מעל חמש מאות ש"ח. בשנה שעברה אני באופן אישי גם התנדבתי לבצע את כל גזירות היומנים, בהתחשב בעובדה שמקום עבודתי שכן בסמיכות לסניף של חנות לציוד משרדי, בה היה ניתן להשתמש בחינם בגיליוטינה של החנות.
השנה המצב קצת שונה. את עבודתי באותו מקום עבודה סיימתי, כך שכל החיתוכים של ההזמנות והיומנים עברו לשיטת הסכין היפאנית. הקושי העיקרי בשיטה הזו הוא, שהיא לוקחת המון זמן. חוץ מזה היא גם לא כל כך דייקנית.
אחרי כמעט חודשיים של חיתוך יומנים קהילתיים, נשברנו אתמול, כאשר פיספסנו את המועד לשלוח הזמנות לאירוע ההתרמה שאנו מתכננים לערוך בחיפה בעוד שבועיים, לבית דפוס. האיחור גרר אוטומטית צורך להפעיל את בית הדפוס הקטן שלנו כאן בעמותה. מייד נזכרנו: הפעם קונים גיליוטינה. כבר הייתי בעצמי מוכן לתרום את ה-300-400 ש"ח ולרכוש אותה, אחת ולתמיד. החלנו בחיפושים ברשת, איפה יש גיליוטינה. לא רצינו לבלות את בוקרו של ערב החג בשיטוטים בין חנויות לציוד משרדי. עשינו כמה טלפונים והנה מסתבר, שליד משרדי העמותה, בסניף קרביץ חדרה, ממתינה לנו גיליוטינה במחיר הזעום של 240 ש"ח בלבד. שמנו פעמינו מייד לחדרה. אפילו לא אכלנו ארוחת בוקר.
כמעט ארבעים דקות אחרי כן, אחרי שהזענו ומצאנו חנייה, המוכר בחנות נזכר להגיד שהוא "לא כל כך מבין בגיליוטינות" ושהוא חשב שלוח השרטוט שהם מוכרים הוא בעצם גיליוטינה. המוכרת הראתה לנו גיליוטינה עם גלגלת, שזו גיליוטינה שמאפשרת חיתוך של כל דף בנפרד, אחרי שבטלפון אמרו "כן, אפשר לחתוך איתה 20 דף". ליבנו נשבר.
החלטנו לוותר. את החיתוך נשאיר שוב לידיה הנאמנות של הסכין היפאנית. עד היומן הבא.

נ.ב. דרוש/ה מתנדב/ת המתגורר/ת או מועסק/ת בסמיכות לגיליוטינה (או סניף של רשת חנויות לציוד משרדי שיש בה גיליוטינה כזו)... צרי/צור קשר בדחיפות :-)

נ.ב.2: כשהגעתי לבית הוריי, כמה שעות לאחר מכן, נתבקשתי לסייע בגזירת רצועות נייר כדי להכין קישוטים לסוכה. אויש, חוק מרפי.

חג סוכות שמח, ברוך אורן וצוות העמותה

זאת הפעם השמינית השבוע שאני מתקשרת לכל מיני נציגימיות של כל מיני אי אלו חברות.
הסיפור מתחיל לפני חודשיים, כשעזבתי את העיר תל אביב וחזרתי לחדרה לאמא. אה מהמה- את יס צריך להקפיא,את האינטרנט, צריך גם להקפיא עד שמוניה (המחשב ששישה צבעים הביאה לי עד שאתקמבן על אחד חדש) יגיע אליי,
את הטלפון צריך להעתיק לחדרה... וככה יצא שבין העבודה, לסלון ורודוש' ,לטפל בחתולה, לצרוח על חתולה, לכבס, לתלות ושאר ירקות - ציפו לי שיחות נפש עם נציגימיות אלה.

בבזק החליטו שהמנוי "מיכל נויגבורן" אינו נמצא.
אך בהחלט הופיע אחד מיטל נוי, מיכה נוי גיבור, נוי גיבו ציפורן וכולם תחת תעודת הזהות שלי..
עכשיו שיעור עברית.
כשסיימתי להכתיב ל"אניה מדברץ" את שמי ווידאתי ש"עלה חדשה" מבינה את כוונותיי סוףסוף הוזמן לי טכנאי שיגיע בין 12 בצהריים לחצות הלילה ונא לא לצאת מהבית.
אחרי שטרחתי להביע מחאה כמו שרק פולניות יודעות בשלל ברכות ואיומי ניתוקים ודמעות נציגה, הובטח לי כי הטכנאי יצלצל שעה לפני הגיעו ליעד.
7 בבוקר - צלצול בנייד.
“אני פה" הוא הכריז בקול גדול הטכנאי.. אני ששה להתלבש, מסבירה לו כי עוד 4 שעות הוא היה אמור להיות אצלי אבל נו.. הכי טוב.. לסיים עם זה על הבוקר.. או לפחות ככה חשבתי.

הוא הגיע ב9.
“מי בנה את הבית הזה?” התלונן הטכנאי
“אני - כדי להתנקם בך" עניתי אני
“את צוחקת? נכון?” שאל אותי האינטיליגנט
“לפחות יש לך תחת חמוד” אמרתי אני.

כשסיימנו עם הקדיחות, בעוד החתולה שלי מתלוננת במיאאו מרדני על הרעש שה"זה עם הדברים המוזרים עליו" עושה, ואחרי שהיא נתנה לו ביס כדי להבהיר את כוונתה סוף סוף היה לי טלפון בזק שלי!

עכשיו הגיע תורם של יס.. 4 נציגות שונות הגיעו לידי בכי ונטיות אובדניות לאחר שיחה עם הלקוחה הנ"ל במיוחד שאחת מהם שייכת למגזר מסוים וטרחתי לציין שאני מתכוונת לבוא עד אליה, למצוא את הבית בו היא גרה ולעבור עליו עם טנק ששאלתי באדיבותו הרבה של צה"ל.
אז נכון שלא טנק ולא נעליים, מקסימים יונדאי של חבר קוווקזי. אבל מספיק ישבני הגדול כדי לעשות נזק כביר למבנה בכפר. "אל בזק שלום,מדברת נעימה"
נציגה בכירה הבטיחה לי הבטחות מלאות טובין וחתן, ואני אמרתי לה להקפיא המנוי רטרואקטיבית. סןף סוף בוצע.
לפחות נדמה לי. לא שמעתי כלום אחרי ה"בום".

נטוויזן' הם היחדים שעוד התחמקו מזרועי הנטויה. וזה אך ורק מכיוון שזמן ההמתנה הממוצע השבוע אצלם עמד על 45 דקות קדושות.. ֿואחרי שעונה לי "נטויזן שלום מדברת לירון נשמאמי מווושלמתתתתת חיימשלי"
באדיבותי הרבה הסברתי לה מה הבעיה של החברה בה היא עובדת, מה הבעיה שלה ואז נשמע צליל המתנה ולאחריו נשמעו קולות בכי של כלבלב פצוע. היא ביקשה לחזור אליי.
עודני מחכה..

רגע.. שנייה.. ענו לי! ”נטויז'ן שלום מדברת לירון נשמאמי מושללממתתת חיים שלי"

כותב ידידי יוסי וולפסון לאתר גוגי: "לאחר הרצח בחרו "ראשי הקהילה הגאה" (תמיד תהיתי מה הקריטריון להשתייכות לקבוצה הזו) אסטרטגיה ברורה. נעשה מאמץ אדירים למנף את הרצח כדי להגביר את הלגיטימיות של הקהילה בקרב הזרם המרכזי באליטה הפוליטית של ישראל. ביבי נתניהו ביקר בבית האגודה. גדעון סער כתב מאמר מרגש ונאם בעצרת. גם לימור לבנת נאמה, ואפילו נשיא המדינה (אף על פי שלא הצליח להוציא מפיו את המלה הומוסקסואלים - שלא לדבר על "טנסג'נדרז"). במצעד הגאווה בתל אביב ראינו את ציפי לבני. את רון חולדאי אין טעם אפילו להזכיר.
"עבור המילים האלה, של פוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית, שילמנו מחירים גבוהים. אולי כדאיים, אולי לא - תשפוט הקוראת. דמויותיהם של הנרצחים טושטשו ומותגו. הם נמכרו לציבור כלא יותר מאנשים טובים שאהבו לעזור לזולת. פרטי אישיות, השקפת עולם, אורחות חיים, עמדות פוליטיות - כל אלה נמחקו, אם נתפסו כמסוכנים לפרויקט החיזור אחר הזרם המרכזי. (אב שנהרג במהלך שירות צבאי הוא, כמובן דבר אחר). אפילו טבעונות נתפסה, כנראה, כמשהו מאתגר, שיכול לפגוע במיתוג של הרוג כ-"כל אחד" (ולכן גם אף אחד).
"במקביל, הושתקו הקולות הלא-ממושמעים בתוך הקהילה. יוזמות קהילתיות מלמטה, שהדגישו קולות מודרים בתוך הקהילה, נרמסו לטובת ממלכתיות מוכתבת מלמעלה. העימות בין "ראשי הקהילה" לבין פעילים קהילתיים, שניסו ליצור תרבות קבלת החלטות דמוקרטית, הגיע עד כדי כך שאנשים הרגישו צורך לבטא את עצמם באמצעות אירועים אלטרנטיביים לאירועים הרשמיים של הקהילה. אחד הראשונים היה עצרת הנוער בכיכר רבין. בין האחרונים אפשר למנות את המצעדים הנוספים שהתקיימו השנה ביום של מצעד הגאווה העירוני בתל אביב."

הדברים מתחברים מאוד לדברים עליהם דיברתי בכנס סקס אחר האחרון, במושב על הפוליטיקה של הקהילה אחרי הרצח.
בקיצור - ממליץ לכם לקרא את המאמר המלא של יוסי: http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=9287

לארגן אירוע התרמה לעמותה יכול להיות יותר קשה ממה שזה נראה. במיוחד קשה למשוך קהל. בדרך כלל מגיעים לאירועי ההתרמה גם ככה אותם האנשים שישמחו לתרום לעמותה גם בלי שנזיע - כלומר - אם נתקשר ונבקש תרומה, הם לא יהססו. מאידך, כאשר עושים מסיבה או הופעה, לא תמיד האומנים שמצליחים לגייס בהתנדבות עושים את העבודה במובן של "למשוך קהל". הנה דוגמא אותנטית, נסו לבחון את ההרגשה שלכן כאשר אתם צופים בהודעה הבאה:

עדכון: שמחתי לראות שרועי בילר ודנה ארגוב טיקובסקי בחרו להגיב באופן מכובד לטענותי.
מסתבר שהפרשה שהסעירה אותי מאוד, היא למעשה בסך הכל טעות בניסוח באתר של מידות. לפחות כך לפי התרשמותי; משום שמהניסוח שקראתי אצלהם בשבוע שעבר, הבנתי שישנה עלות לבדיקה שלהם. לפי תגובתה של הגב' דנה ארגוב טיקוצקי מעמותת "עיגול לטובה", הבדיקה הנדרשת כדי לעמוד בדרישות "עיגול לטובה" היא בדיקה חינמית. נהדר.
אם כך אני מאוד שמח שהנושא הוברר לי כעת, ואני בטוח שבמקום למצא זמן לתלונות לרשם העמותות, אנסה למצא זמן לבקש להרשם לבדיקה בעמותת "מידות", כדי להתקדם לקראת הצטרפות לשירותי "עיגול לטובה".
אם הפוסט הקודם פגע במישהו - אני מתנצל, זו לא הייתה כוונתי.
השארתי אותו כאן למטה כדי שמי שרוצה יוכל לקרא את כל ההשתלשלות + התגובות.
------------------------------------------------------> ולפוסט המקורי:

בשיטוטי אחרי אנשות באינטרנט שרוצימות להתנדב ולתרום מזמנם לטובת החברה, נתקלתי בהזמנה לאירוע "שיפור היכולות הטכנולוגיות של הארגון" מטעם אתר "עמותות", העוסק בארגון כנסים בנושא המגזר השלישי. האירוע מופק בשיתוף עם חברה קסומה בשם "NPTech", חברה לתועלת הציבור אשר מסייעת לעמותות להתמודד עם טכנולוגיה. תמיד אני שואל את עצמי למה גוף התאגד כחל"צ ולא כעמותה. והתשובה אף פעם לא מאחרת לבוא. בדרך כלל נטועה הסיבה אי שם ברצון להתרחק מביקורת ציבורית ובחירות כל שנה-שנתיים. אבל מי אני שאשפוט.

(אתר "עמותות"וגם אתר "הזוית השלישית", שניהם אינם מפרטים מה מטרותיהם או את מבניהם הארגוני, כמו למשל מי עומד בראשם. לכן אני מניח ששניהם למטרות רווח).

הצצתי קצת באתר של NPTech, משום שהשם הזה נשמע לי כמו חברה שנסחרת בבורסה יותר מאשר כמו חברה שמנסה להתמודד עם הבעיות שהבורסה מייצרת בחברה הישראלית. קודם כל החשיד אותי מאוד הקישור ב"חדר החדשות" לכתבה על המגזר הרביעי, ואפילו גרם לי לקחת כמה דקות הפסקה כדי לחשוב באופן ביקורתי האם באמת קיים מגזר כזה (ולהבין שאין חיה כזו, חברה למטרת רווח תמיד תעדיף מטרת רווח על פני מטרה חברתית). המשכתי לחקור את האתר המהוקצע למשעי, ולהפתעתי גיליתי תחת מעטה הסודיות הרב (שום הסבר על מטרות החל"צ, מבנה ארגוני, דוחות כספיים, חלוקת המניות וכו') - כתבה על טכנולוגיה מדהימה שתשנה את פני העולם החברתי בישראל - "עיגול לטובה". מדובר במערכת שתפקידה לעגל את שורת האגורות על כל עסקה שהאדם הפרטי עושה בכרטיס האשראי שלו, ואת ההפרש להעביר לעמותה שהוא חפץ ביקרה.

טיבם של בלוגים הוא להציג זוית אחת בלבד. לכן על עינו של הקורא הביקורתי להיות פתוחה. בפועל, אני התרשמתי שהעיגול לטובה הוא עיגול דיי לרעה. קודם כל כי הוא מפלה. אחר כך כי הוא יוצר אפלייה שמשמרת את המצב החברתי, ולא יוצרת שינוי חברתי. כלומר, הוא רע לשינוי חברתי. "עיגול לטובה" הוא כמו רובין הוד, רק הפוך: תפקידו לקחת כסף מהעניים ולהעביר אותו לעשירים.

כדי להרשם כעמותה לפרויקט, על העמותה להקצות 15 אלף ש"ח כל שנה, כדי לקבל את האות המפוקפק "מידת השקיפות". גרוטסקה בהתגלמותה, כאשר הרגולטור מטיל כל כך הרבה חובות דיווח לכל עמותה, ממילא. איזה ביקורת יותר חריפה על פעילותה של עמותה מאשר הביקורת של פקיד השומה? כלומר, ממשלת ישראל ובמיוחד ועדת הכספים של הכנסת בחרה רשימת קריטריונים חריפים, אשר רק עמותות שיעמדו בהן יוכרו כגופים ציבוריים הזכאים לפטור ממס. אז מדוע נדרש לשלם עוד 15 אלף שח כל שנה לחברה שתאמת שבאמת העמותה באמת באמת קדושה? זה הזוי.

ואחרי "מס" השקיפות הזה, מקבלים את העיגולים באגורות.. זה באמת גרוטסקה, ובוודאי שלא הייתי מכנה את זה "יזמות חברתית". אולי אפלייה, אולי סחטנות, אולי ניצול טכנולוגיה כדי לעזור לעשירים להמשיך לחלוב את שכבות הביניים.

הייתה אפשרות להפוך את כל זה ל"קדוש", אם עמותת עיגול לטובה הייתה לוקחת על עצמה את מיסי הבדיקה השערורייתיים. הרבה יותר פשוט היה אם הייתה מקבלת בהבנה שאפשר לסמוך על מי שיש אישור לפי סעיף 46א לפקודת מס הכנסה. אבל כנראה שעמותת עיגול לטובה אפילו לא מסוגלת לעמוד ב"סטנדרטים המוסריים" שהיא מציבה לעמותות אחרות. היא עצמה אינה טורחת לפרסם מבנה ארגוני באופן שקוף ואפילו את הדוחות הכספיים היא מסתירה - למרות שהם בעצמם הבטיחו לפרסם את הדוחות כבר לפני מעל שנתיים.

בזמני הפנוי אכתוב פנייה רשמית לרשם העמותות בתלונה על כך שעמותת "עיגול לטובה" לכאורה פועלת במפגיע נגד המטרה שהצהירה עליה:

לדעתי זו סיבה מספקת לפירוק עמותה.

נורא קשה להוציא אנשים מהבית. בבית יש אינטרנט, ויש חברים, ובעיקר בבית יש את הבטחון והנוחות. נכון, לא צפוי משהו מפתיע בזירת הבתים הפרטיים הערב, ועדיין, זה יותר נוח להשאר על הכורסא ולקרא ספר מאשר לצאת למסע לצד השני של המדינה, עם אנשים שאנחנו לא מכירים כל כך טוב, ועם תוכנית אומנותית שמורכבת מרצף דיונים מרתוני על נושאים קהילתיים. מעין סופשבוע שלא ברור היה לנו מה בדיוק יקרה בו. ומסתבר שקרה הרבה.

מי שמכם?
השאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו, מי שיצא לדרך, היא: למה אנחנו כאן. כלומר, למה אנחנו כן משתתפים ואחרים לא. איך זה שאנחנו מרשים לעצמנו לדון בסוגיות העקרוניות, ואנחנו לא נבחרי ציבור או שלוחים. ההבדל היחידי שמרים אותנו מעם הוא שאנו פינינו לנו סופשבוע שלם כדי לדבר על הדברים הללו, ויתרת העולם עמדה בצד ושתקה.
ככה שיצאנו לסמינר האסטרטגי לקהילה הגאה 2009 בבוקר שישי האחרון עם התחושה שאנחנו אלו שלקחו על עצמם את האחריות, כי כל השאר נשארו בבית. אבל האמת יותר מורכבת. רובם של מי שנשארו בבית עשו זאת אכן משום שבבית יותר נוח; אבל היו רבים שנשארו בבית מסיבות אחרות: כי אמרו להם מאוחר מדי וכבר היו להם תוכניות, או משום שלא היו בקו הבריאות, היו אלו ש אמא ואבא לא מרשים להם לישון מחוץ לבית, ואפילו משתתף אחד שנבצרה השתתפותו ממנו עקב אבל משפחתי.
ויש גם את סוגית התשלום. עלות של סופשבוע בבית היא בדרך כלל כמעט אפסית: האוכל, אם אתם בצד הנכון של קו העוני, מחכה לכם במקרר. לתל אביבים שבינינו, במקרה הכי גרוע הם ייאלצו לקפוץ לקיוסק הקרוב ולהפטר מכמה עשרות שקלים. אבל בילוי מחוץ לבית, בצימר בצפון, זה כבר עסק של כמה מאות שקלים. למרות הסבסוד ששישה צבעים לקחה על עצמה, והמחירים המיוחדים שהעמדנו לרשות אוכלוסיות מוחלשות, עדיין חזרה ושבה הטענה, שהמחיר כבד מדי. היה קשה לרבים מהמשתתפים להתרגל לרעיון שהם צריכים לוותר על סופשבוע שלם של חופש ונחת, לקחת על עצמם יומיים נוספים שהם צריכים להיות בהם בתפקיד, כלומר עוד שני ימי עבודה, ואחרי כל זה, עוד לשלם על זה במזומן. זה בהחלט מובן שהרוב העדיף להשאר בבית.

לצאת מהבית בחמש לפנות בוקר
אגב, אנחנו, התשיעייה שכן צלחה את השינוי התפיסתי, תפסנו את השעון המעורר בשעה חמש בבוקר ביום שישי, התארגנו, ובשעה שבע בבוקר כבר היינו על כביש החוף. את הנסיעה ניצלנו להיכרות וsmall-talk מלא בטשטוש של בוקר. דיברנו כל כך הרבה, על סרטים מומלצים ועל ההכנות לבחירות המוניציפליות, על הכיבוש ועל האוכל ומתי הוא יגיע. אלפי מילים ופתאום נשמע לנו מצחיק שאמרנו כל כך הרבה ורק בשעה אחד-עשרה התחלנו "לדבר" באמת, כלומר, התחלנו את תוכנית הדיונים המסודרת של הסמינר האסטרטגי לקהילה הגאה בישראל 2009.

יש על מה לדבר
את תוכנית הדיונים הרכיבה קורנליה, שעושה אצלנו, בעמותת שישה צבעים, שירות לאומי, בשיתוף איתי. כלומר: אנחנו הקלדנו את זה למחשב. בפועל התוכנית הורכבה מהרעיון המדהים שעלה בדיון ההכנה – ללכת לארגונים המובילים את הקהילה ולשאול אותם – על מה הם רוצים לדבר?
אז השקענו כמה ימים טובים בפגישות על קפה עם איגי ותהיל”ה והפורום החיפאי ובת קול ועוד כמה ארגונים. כלומר הארגונים שטרחו לענות לנו, כי היו גם ארגונים שאמרו ש”אין להם זמן לזה” או שזה כלל לא עניין אותם. אנחנו לא כועסים. ברור לנו שארגוני הקהילה הגאה ובכלל המגזר החברתי בישראל נמצא במלחמת קיום מול הכלכלה הישראלית ומוסדות הממשלה. כך שאין בנו כעס.
הארגונים עשו חושבים והעלו, כל אחד, נושא או שניים שעניינו אותם. כך הצטברה רשימה שמנה של נושאים שחייבים לדון בהם. היו כל כך הרבה נושאים מעניינים, והיה קשה להחליט את מה לזנוח. בסוף הבאנו את העניין להחלטה של פורום המשתתפים בסמינר, והוא שהחליט על מה נדון ובאיזה סדר.
בין הנושאים שמנתה הרשימה היו אותם נושאים שכולנו מכירים, שתמיד ממתינים בצד ולא מספיקים לדבר עליהם. על מצב המודעות הקהילתית, כלומר, למה הרבה אנשים חושבים ש”אין קהילה” וש”קיבלנו את רוב הזכויות ועכשיו אפשר לנוח”. על שיעורי ההידבקות באיידס ההולכים וגדלים ואיך זה מתקשר לאתרי ההיכרויות באינטרנט. על התמוטטות מקומות הבילוי הגאים בארץ ובעולם. על היחס שלנו למבוגרים בקהילה. בקיצור, כל אותם דברים שיושבים לנו על המצפון אבל אף פעם לא נוגעים בהם.

משתתפות ומשתתפי הסמינר אוחזים בדגל, במדשאת בית ספר שדה חרמון
ולא, זה לא מחוץ לגבולות 67' כפי שטענו חלק מהמשתתפים.

למה רק הומואים?
היינו תשעה, מתוכנו ביסקסואלית וגבר סטרייט. כלומר רובנו המכריע הינו הומואים. אז למה לא הצלחנו לשלב בסמינר גם לסביות, טרנסג'נדרס וביסקסואלימיות רבימות יותר? זו באמת שאלה שאני מנסה גם להתמודד איתה ברמה הסקרנית-אקדמית, וגם ברמה הפרקטית - איך דואגים לכך שבסמינר הבא תשתתפנה יותר נשים וטרנס (על משקל נשים וטף)?
אני אישית מאמין קצת שזה נובע שוב מהאפליה בין גברים לנשים בחברה הישראלית, שלנשים, המופלות בשכר במקומות העבודה, יותר קשה לאגום משאבים ולפנות סופשבוע שלם ותקציב (!) ולהקדישם לדיונים קהילתיים. זו דעתי, אבל אני אלחם עד מוות (גלעד- זה בשבילך) כדי שאתן תוכלנה להגיד את דעתכן. כלומר, אני אעשה ככל יכולתי כדי להבין מה נדרש כדי לעשות את זה ביחד, נשים וגברים, ושזה גם יצליח.
יש בנובמבר הקרוב אירוע דומה, כנס פמיניסטי, שכביכול מהווה את "התשובה הנשית" לסמינר שאנחנו ערכנו. אבל את הסמינר הפמיניסטי מארגנות נשים בשביל נשים. הן לא מתיימרות להכיל גברים בסמינר ומעבר לזה – גם לא רוצות בזה; בפרסום נוסח במפורש שהכנס הפמיניסטי פתוח “לנשים מכל סוג” - אבל אם אני מגדיר את עצמי גבר, הרי שהכנס סגור בפני, לא? הרי נהוג בהרבה מקומות לנסח “פתוח לא/נשים” כביטוי פמיניסטי לאדם באשר הוא אדם. אני מתנצל מראש אם לא הבנתי את ההזמנה הפמינסטית, (הרי כגבר לעולם לא אצליח להבין פמיניזם עד הסוף) ועדיין, קשה לי שלא להסיק שגם נשים עוד לא יודעות כיצד "לאכול" שיתוף פעולה עם המגדר השני, עם גברים.
לא פעם במהלך העשייה שמעתי גם את הביקורת "תשתף אותן מההתחלה". זה משהו שנורא מורכב לעשות, כי לפני שמחליטים מה עושים אי אפשר בדיוק להסביר מה אני מתכוון, ואחרי שהחלטתי מה אני רוצה, זה נשמע כאילו אני מנסה להכתיב. ועם זאת, לגבי הסמינר האסטרטגי, ניסינו בכל זאת להתמודד עם הזה הפעם. שלחנו חודשיים וחצי לפני האירוע הזמנה לארגונים להשתתף בתכנון האירוע. גם לרשימת התפוצה של הטרנסג'נדרס שלחנו בקשה לקחת חלק. אם עדיין מסקרן אתכם לדעת אילו שיתופי פעולה צמחו, חזרו בבקשה לפסקה על מלחמת הקיום.

סופשבוע של חפירות
אז מה בדיוק עושים בסופשבוע של דיונים קהילתיים? מדברים על זה! ולדבר כל כך הרבה זה מתיש, זה מעייף. זה דורש ריכוז גבוה וזה דורש היכרות ומודעות להרבה מאוד היסטוריה קהילתית, להרבה ידע אקטיביסטי-פמיניסטי. וכל זה ביומיים.
זה המון. כל הפסקות הקפה, שהיו כולן באורך של חצי שעה, התאדו להם כל כך מהר, שכשהגיע הערב, חצי מהקבוצה ויתרה על הבאולינג. אני אגב, שהייתי עם החבר'ה שכן שיחקו - לא הצלחתי להתרכז בכלל במשחק; הייתי מותש ועייף, והתוצאה לא אחרה לבוא - יצאתי עם כמות הנקודות הנמוכה מכולם.

מה יצא מזה?
אז קודם כל יצא לנו להכיר אחד את השניה, לבלות קצת בתוך כל בהלת העשייה הזו. הבילוי הזה הוא הדרך שלנו להתחבר אחד לשניה, גם אם זה ברמת ההיכרות האישית, כלומר, שאני אדע מי זה אודי מחיפה, וגם ברמת הטלפונים - שאודי מחיפה יוכל להתקשר לניצן מתל אביב כשיש משהו חשוב. כי החיבורים בין האנשים הם מה שיוצר את הקהילה.
אני רוצה להאמין שיש גם רמה נוספת של רווח מהאירוע. באירוע דיברנו המון, תימללנו את כל הדיונים מתוך אמונה שעוד אנשים ירצו לקרא. כל אחד את מה שמעניין אותו. ככה אולי אפשר יהיה קצת להעמיק את הידיעה, להרחיב את תחום הנושאים שעל השולחן.
נכון, הרבה דברים כבר נכתבו בגוגי או פה ושם על הקהילה. ועדיין, כל ארגון וכל פרט עסוק בדברים השגרתיים שלו, וכולנו רצים סביב השעון במלחמת קיום מטורפת, רודפים אחרי השקלים. אבל סופשבוע כזה של כיף באוירה של להכיר ולדבר, יכול להיות שזה מה שיאפשר לנו להרגיש קצת יותר ביחד.

קצת תודות: למשתתפי הסמינר, שבחרו לתת אמון בי ובשישה צבעים, ולהקדיש סופשבוע שלם, ועוד לשלם על זה. נתתם המון כבוד ליוזמה הזו, ואני מאמין שהרמתם תרומה משמעותית לקהילה; לנורה גרינברג, על הרעיון הנפלא להקדיש סופשבוע כדי לחשוב על הדרך (ע"ע "האגודה לאן" 2004); לליאור מנצ'ר וג'רי לוינסון, שמזה שנים נמצאים שם תמיד כשצריך עצה טובה, וגם השנה היו מעורבים בתהליך; לארנון מרתמים, שתרם רבות לקיום הסמינרים; לאגודה, שהתרבות הארגונית שלה לימדה אותי שחשיבה אסטרטגית תיתכן רק מחוץ לגוש דן; ולבן זוגי היקר מכל, שהקדיש את כל שהיה לו ועוד קצת כדי לעזור לי להגשים חלום.

לפרטים נוספים לגבי הסמינר שהתקיים וכן לתמלולי הדיונים (שיתפרסמו מייד כשנסיים לערוך אותם) ניתן לפנות לקישור http://www.6tzvaim.com/project/2009strategy

מתנ"ס זה קיצור של מרכז תרבות נוער וספורט. בקיצור מרכז חברתי שכונתי. מה יש במתנ"ס הגאה שהופך אותו למשהו אחר? ואגב, לא כל המתנ"סים שייכים לחברה למתנ"סים. אני מתקומם נגד לקרא לדברים בשמות מפוצצים.
חוצמזה אם זה באמת מרכז של הקהילה הגאה, מי עומדת בראשו? מתי הוא נבחרה? ומתי החלטנו שמרכז הקהילה הוא בתל אביב? אולי הוא דווקא בירושלים? בקיצור, יש לי בעיה עם השם "מרכז גאה" ואני הרבה יותר מעדיף מתנ"ס גאה של לב תל אביב.

יש כמה דברים שמאוד מפריעים לי בעיר הזו, תל אביב, שגרמו לי לברוח ממנה אחרי שבע שנות גטו. ואחד מהם הוא הניתוק הזה בין האישי לבין הכללי. יש כאלו שקוראים לזה הבועה, אבל אני פשוט חושב שזה הניתוק בין המעשים שלי כאדם לבין ההשפעה שלהם על העולם סביבי. כשאני מגדיר את המועדון שלי כ"מועדון העל", זה נחמד לי לאגו, ואני מניח שזה גם נחמד ליובל אגרט, מנהל המרכז, ולאיתי פנקס, מקימו של המרכז, שהם ב"מרכז". אבל כאשר אני שומע אנשים אומרים שרק בתל אביב אפשר לחיות, כי שם זה המקום היחידי שיש בו פעילות גאה, זה מקומם אותי מאוד. וזה מגיע בדיוק מניסוחים כאלו, שכאילו גן מאיר זה היהלום שזורח על הקצה של העולם. זה לא ככה. זה בסך הכל מרכז שממומן ע"י העירייה, ואם תשאלו אותי, בטח בכפר שמריהו המועצה המקומית משלמת יותר על פעילות קהילתית ויש שם יותר היצע ממה שרון חולדאי נותן. ועדיין לא קוראים לכפר שמריהו מרכז העולם. זה בסך הכל מקום שיש בו רווחה גבוהה.

ואם מה שאני אומר נשמע מנותק, דרמטי - אני מציע לבחון את הפרספקטיבה הזו עם הנוער הגאה שיוצא לכם להכיר. כמה מהם יודעים איזה פעילות גאה יש בחיפה, בחדרה? בגליל העליון? כמה מהם יודעים שיש סניף של האגודה בבאר שבע? שיש מפגשים של איגי במלייאן ת/אלפים יישובים חוץ מגוש דן? וכמה מהם מרגישים שעד שלא יצליחו לברוח מהבית של ההורים, כל החיים שלהם במצב של PAUSE?

בעצם מה שאני אומר - כשאני רוצה לקדם את השלום עם הערבים, אני מתחיל אצלי במקום הכי אישי. במיטה שלי, לא מדברים על ערבים בחוסר כבוד. אצלי בבית ערבים מוזמנים לקפה. וכשהחברים שלי מספרים בדיחה על ערבי, אני מסביר להם ברצינות תהומית עד כדי טירוף, שאני לא מוכן ליחס מזלזל לערבים, כי הם בני אדם. כלומר, אני שופט את המעשים שלי בחומרה ובביקורת מאוד רבה, ולכן לא מוכן לוותר לעצמי גם לגבי המרכז בגן מאיר. גם כאן צריך לבחון מי בדיוק מרוויח מהמושג "מרכז גאה" ומי אלו הם שמפסידים מהכינוי הזה. מי אלו שנפגעים. כי אין ארוחות חינם בחיים. זה מה שלמדתי.

ובלי קצת חכמים שעליהם אפשר להישען - עוד יחשבו שאני המצאתי את הגלגל.

מסורת ההתנדבות והתרומה לקהילה בקרב קהילתינו הקטנה - רבה היא, ולכן, לעיתים, קשה להבדיל: כשאנו באים לרכוש שירותים קהילתיים, האם המחיר שאנו משלמים מגלם את עלויות ההפקה, או, האם הוא מעיד על כוונת המארגנים לצבור רווח כספי "על חשבוננו".
ראשית, יש להדגיש, אין כל פסול בפעילות למטרת רווח, כגון: מכירת מכוניות יוקרה (או בכלל מכירת רכבים). זה נהדר, זה מגלגל את גלגלי הכלכלה וזה עוזר לאנשים רעבים לסגור את החודש (כנראה). אבל אנו מדברים על מוצרים מסוג אחר - מוצרים קהילתיים-חברתיים.

לא פעם ולא פעמיים, אני מוצא את עצמי מתמודד עם שאלות כגון "על מה אנחנו אמורים לשלם X ש"ח?" ומנגד, אני רבות שואל את עצמי, האם המחיר שמבקשים ממני עבור סדנה, קורס או הרצאה, אכן עומד ביחס הגיוני כלשהוא, לעובדה שמארגני האירוע טוענים שהם אינם עושים זאת למטרת רווח.

לכן בחרתי להקדיש חמש דקות כדי להסביר, על מה אנו גובים תשלום בפעילות "צבעים בטבע" - הקבוצה המטיילת של שישה צבעים.

אין ספק שכל דבר בחיים ניתן לבקש (ואולי גם לקבל) בחינם. היו גם כמה (לדעתי אפשר לספור על כף יד אחת - רמי קורניצר, כפיר לביא) - שארגנו טיולים בהתנדבות מלאה, תוך השקעת שעות התנדבות ופעמים רבות גם השקעת כסף! בטיולים, מבלי לגבות ולו שקל אחד מהטיילים.

הטיולים של שישה צבעים אינם למטרת רווח. כלומר, אין לי או לאף אחד אחר מהמארגנים, שום כוונה להתעשר מהטיולים. גם לא להתפרנס מהם. אבל מצד שני, אין גם כוונה לצאת בהפסד - לצערינו, שרי אריסון עדיין לא תומכת בפעילות העמותה, ואיני רוצה לתפוס את מקומה בתפקיד הפטרון ;-)

השקלים אותם אנו גובים מהמשתתפים בטיול, מתחלקים בין הכובעים הבאים - מחק את המיותר: (כל ההוצאות בלשון זכר אך מתייחסות למטיילות ולמטיילים באופן שווה והחלטי)

עלות תכנון ופרסום
תכנון הטיול - תכנון מסלול רגלי, תכנון מסלול נסיעה ברכב, תכנון נקודות איסוף
רכישת מפת סימון שבילים עדכנית
אחריות על ההפקה - ברמה המשפטית
פרסום - ברשימת תפוצה (+ניהול רשימת תפוצה, תחזוקת רשימת תפוצה, הגנה על פרטיות ובטחון המידע של רשימת התפוצה)
פרסום בפורומים (רק על זה אנחנו משקיעים כ-8 שעות בחודש)
ניהול משק אוכל - מי מביא מה, איזה ארוחות צריך להביא מהבית, הכנת רשימת קניות לרכש מזון משותף, ביצוע קניות על חשבונינו עוד לפני שהטיילים החליטו אם בא להם לקום לטיול ב-7:00 בבוקר אחרי שירזי

עלויות ארגוניות הנובעות מהעובדה שאנו עמותה, ומה לעשות, צריך לפעול לפי הנחיות החוק
לנהל רשימת "לא מוכנים שיצלמו אותם" ולהזכיר כל פעם את מי מותר ואת מי אסור לצלם (כדי שחלילה לא יעשו לו אווטינג בפייסבוק)
הנהלת חשבונות - עלות פנקסי קבלות, רישום קבלות עבור כל הטיילים, איסוף כל החשבוניות הרלוונטיות, העברת אישורים מתאימים לרשויות המס, הקלדת החומר לתוכנת הנהלת החשבונות,
תשלום עבור ביקורת רואה חשבון
ניהול ודיווח לחברי העמותה (ולסקרנים ששואלים: על מה אתם לוקחים כסף?)
שי קטן למתנדבים - מחזיק מפתחות וכוס בירה - פעם בשנה - על זה שהם הפיקו 12 טיולים מוצלחים

עלות ניהול הטיול
תקשורת: קשר עם טיילים, שידוכי טרמפים, מענה לטלפונים של אנשים שמתקשרים בחצות הליל כדי לשאול אם יש להם מקום בטיול וכד', אה- כמובן - זמן אויר של כ-4 שעות לתיאומים שונים),
תקשורת בין כלי הרכב - מכשירי קשר + זמן אויר, תקשורת עם רשות שמורות הטבע / חמ"ל שטחי אש / ארגונים קהילתיים המשתפים פעולה עם הטיול, למשל גאים בגליל לגבי טיול הנטיעות
עלות פק"ל קפה: גזיות, כוסות חד-ורב-פעמיות, שטיפת כלים בבית, רכישת קפה, תה סוכר חלב עמיד גפרורים.
דגלי גאווה כדי שנרגיש בטיול צבעוני
דלק: השתתפות צנועה בדלק למכוניות כבר אמרנו?

ויש לי רק שאלה: אתם עוד מצפים שנעלה תמונות לפייסבוק? למי יש כח... אני הולכת לישון :-)

עדכון 2010-03-03: רק לשם השוואה במצמן ומרוץ 580 ש"ח לטיול אופניים של יומיים